.png)
בלי במות ובלי אולפנים - על האמנים להתאגד
השכלתי הרשמית היא אמנם בתחום התקשורת, אולם ישנו תחום מעניין במדע הקרימינולוגיה שנקרא "ויקטימולוגיה", העוסק במערכת היחסים בין הקורבן לבין הפושע ובנטייתם של אנשים להפוך לקורבנות סדרתיים באמצעות דפוס התנהגות מסוים.
בשנים שאני עוסק ביחסי ציבור ומלווה לא מעט אמנים, אני עד לדפוס פעולה הרסני במסגרתו הופכים האמנים פעם אחר פעם לקורבנות של ה"פושע" התורן – ערוץ הטלוויזיה, המדינה או תחנות הרדיו.
מפעם לפעם עולות תלונות קשות (ולעתים קרובות מוצדקות) מצד האמנים על נושאים מרכזיים – החוזים הדרקוניים עליו הם מתבקשים לחתום בבואם להתארח באולפני הטלוויזיה בהם הם מתבקשים לוותר על תשלומים המגיעים להם, ההחלטה שלא לאפשר לאמנים שלא שרתו בצה"ל, להופיע על בימות יום העצמאות ברחבי הארץ ועוד.
במקום לעשות את המעשה הפופוליסטי הצפוי ולתקוף את הזכיינים והרשויות המקומיות (וכאמור, בהחלט יש על מה), הייתי רוצה להפנות את השאלות הקשות אל האמנים עצמם – מה אתם עשיתם על מנת להימנע ממצב בוא אתם קורבן של מערכת שעושה בכם ובזכויות היוצרים שלכם ככל העולה על רוחה?
קיימים שני סוגים מרכזיים של אמנים בארץ: ה"קטנים" יותר - העצמאיים שמרגישים רוב הזמן לבד במערכה וצמאים לחשיפה בכל מחיר. אלו לרוב נטולי כוח מול כלי תקשורת או הרשויות ויעשו כמעט הכול כדי להופיע/להיחשף. הסוג השני הוא האמנים המצליחים, ה"סלבס", כוכבי הפלייליסטים שיודעים שהערוץ צריך אותם בדיוק כמו שהם צריכים אותו ויודעים לדאוג (בעצמם או באמצעות מנהליהם) שהחוזה שלהם יהיה סביר וישמור על זכויותיהם.
תארו לכם מציאות בה מרבית המוזיקאים: הצעירים, הוותיקים וגם הכוכבים - היו מאוגדים. האם גם אז היה קל כל כך לנסח חוזה בו האמן למעשה לא מקבל תמלוגים על שידור יצירתו או על השתתפותו בתכנית? האם הרשויות היו ממהרות לפסול עשרות אמנים מלהופיע במידה והיו יודעים כי האיגוד ישבות והם יישארו ללא במות ליום העצמאות?
מסיבה שאינה ברורה לי כלל ולמרות שישנו איגוד פעיל (אמ"י) שמטרתו לשמור על זכויותיהם של אמני ישראל (בין השאר לדאוג לתעריף מינימאלי בעת הופעה במדיה ולייצג את זכויותיהם אל מול הרשויות), רובם המכריע של זמרינו בוחרים שלא להצטרף אליו ולהתנהל לבד מול המערכת. כך נוצר מצב בו הכוח נותר בידי ה"פושע" - הוא שיקבע את תנאי החוזה (ויחרוג ממנהגו כשמדובר באמן מבוקש) וכל השאר, תגידו תודה שאתם בכלל מקבלים את הבמה.
אחת הסיבות שמאבק היוצרים בטלוויזיה ובקולנוע מושך תשומת לב כה רבה ואף עשוי להביא להישגים משמעותיים, הוא שכמעט כל 4,000 עובדי התעשייה הזו (שחקנים, במאים, צלמים וכו') מאוגדים וחלקם הגדול, גם הכוכבים, נוטלים חלק פעיל במאבק. ואצל המוזיקאים? יוק. איש איש לעצמו.
כן, הכי קל לאחר מעשה לבוא ולבכות לכלי התקשורת על "האנשים הרעים" בערוצי הטלוויזיה ובמוקדי הכוח שלכאורה מתייחסים לאמנים בזלזול וחוסר כבוד, לכתוב טורי דעה נוקבים כנגד הרשויות המקומיות שמפלות עשרות אמנים רק כי לא שרתו בצה"ל, ולהישאר בפוזיציה הכל כך נוחה של אמן-קורבן חלש ומסכן. ואני אומר – הבחירה בידיכם, התאגדו או תשתקו.
*המאמר הינו מאמר דעה
